פסק-דין בתיק ע"ר 67/04

א.         עובדות

1.         המערער רשום כבעלים של המקרקעין הידועים כחלק מחלקות 76 ו- 77, 134 ו- 163 בגוש 6407 (להלן: "המקרקעין").

2.         המשיבה, ועדת תכנון מקומית כמשמעותו של המונח בחוק התכנון והבניה התשכ"ה  - 1965 (להלן: "החוק").

3.         המקרקעין מצויים בתחומי פעילותה של המשיבה.

4.         המשיבה הוציאה למערער דרישת תשלום לתשלום "היטל השבחה" כמשמעות המונח בחוק ובתוספת השלישית לו (להלן: "ההיטל").

5.         דעתו של המערער לא נחה מדרישה זו והגיש שומה נגדית, ועל כן מונה השמאי מר שאול רוזנברג כ"שמאי מכריע" כמשמעות המונח בחוק. השמאי המכריע הוציא שומה מכרעת ובה קבע, כי על המערער לשלם למשיבה סך של 6,456,273 ש"ח כהיטל השבחה (להלן: "השומה המכרעת").

6.         דעתו של המערער לא נחה מתוצאות השומה המכרעת, ועל כן הגיש ערעור לבימ"ש זה שסומן כ- ע"א 67/04. בערעור זה ניתן על ידי פס"ד ביום 7.12.05 ובו דחיתי את הערעור  (להלן: "פסה"ד").

7.         דעתו של המערער לא נחה מתוצאות פסה"ד, ועל כן הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי מרכז, ערעור שסומן כ- ע"א 3735-08-07. הצדדים הסכימו בערכאת הערעור, הסכמה שניתן לה תוקף של פס"ד ביום 15.11.07 (להלן: "פסה"ד בערעור"), כי פסה"ד שניתן כאן יבוטל, הצדדים ישובו לבימ"ש זה לצורך קיום דיון בכל הטענות של הצדדים, לרבות הגשת ראיות ושמיעת עדויות של עדים.

8.         א.         ביום 1.9.91 פורסמה תכנית הר/במ/3/600 (להלן: "התכנית המפורטת הראשונה").

            ב.         ביום 15.4.92 פורסמה תכנית הר/במ/600 (להלן: "תכנית המתאר").

            ג.          ביום 19.7.99 פורסמה תכנית הר/3/600/ה (להלן: "התכנית המפורטת השניה").

ב.         הדיון

1.         המערער טוען כי:

א.         הוא רכש את המקרקעין אחרי יום פרסום תכנית המתאר. באותו מועד כבר פורסמה כבר גם התכנית המפורטת הראשונה. לגבי דידו, תכנית המתאר היא התכנית מצב קודם וממנה צריכים לצאת ולגזור את גובה ההיטל.

ב.         על המקרקעין היו בנויים שני מבנים. אלו הוערכו תחילה ע"י השמאי המכריע בסך כולל של 171,000$ בשקלים. בשומה מתוקנת הורד ערכם של המבנים לסך 143,573$. עקב כך נוצר פער של 27,427$ לרעתו. פער זה גרם לחיובו בהיטל של 13,713$.

ג.          טעה השמאי המכריע בכך שהעריך כי תבוצע במקרקעין בשיעור של 40%. בד"כ אין להתווכח עם שמאי מכריע בשאלה זו, אך כאן מדובר בחריג, שכן ביום מתן השומה המכרעת כבר היה ידוע שיעור הפקעה בפועל בשיעור של 12% ולא 40%, כפי שהעריך השמאי המכריע.

2.         המשיבה טוענת כי:

א(1).     הצדדים הגיעו להבנה והסכמה כי תכנית המתאר היא תכנית מצב קודם ולכן עפ"י הדוקטרינה של השתק שיפוטי ומעשה בי"ד, הם מנועים כיום מלטעון אחרת.

(2).       יש לקבוע כי תכנית המתאר היא תכנית מצב קודם שממנה לא ניתן לגזור בניה ואין להתחשב בהוראות התכנית המפורטת הראשונה.